בשנים האחרונות ישנה מגמה מבורכת של הורים המבקשים ללמוד ולהשכיל כיצד להלך עם ילדיהם, בעיקר לנוכח הבעיות החינוכיות הקיימות בדורנו.

במקומות רבים נאמר לאותם הורים שרצוי להתחבר לילד/ה ולנער/ה, להיות קשוב למצוקותיהם, לדעת כמה שיותר על חייהם כדי למנוע מצב של ניכור בין הורים לילדיהם – העלול לגרום להם לחפש אחר פיצוי ותחליף, או להתרחק מהבית ומהדרך.

רבים הבינו זאת כפשוטו. "צריכים להיות חברים של הילדים". כי איך יספר הילד לאביו על התמודדותו אם לא יהיה חבר שלו, ואיך תספר נערה לאמא על מצוקותיה אם זו לא תהיה חברה קרובה ואשת סוד שלה?
ההבנה המוטעית הזו יצרה אינספור בעיות, הן להורים והן לילדיהם.

החברות בין הורים לילדים כפשוטה, לא רק שלא מנעה בעיות, היא הולידה בעיות אינספור. עימותים בלתי פוסקים בין אבות ובנים ובין אימהות ובנות. היא מחקה לילדים רבים את דמות ההורה והורידה אותו לדרגת "חבר" ואפילו "חבר שמנסה כל הזמן להעיר לי". היא סילקה מחייהם את הדמויות החזקות שהיו להם ושמה במקומם דמויות חלשות המנסות לרצות אותם, מהססות אם לומר להם משהו ואיך לומר, נותנות לילד את הכוח להחליט מה טוב לו ומה לא, ובמקרה שהוא לא מחליט נכון – מנסות להתחנן שיואיל לשנות את דעתו.

—

הדבר דומה למקום עבודה שבראשו עומד מנכ"ל הגון וקשוב, אך כזה, שתובע מעובדיו ציות והישגים.
אולי בתחילה הם יהיו מלאי טענות – ואפילו יקטרו אודותיו, אך לאחר תקופה – אם יתמיד במנהגו, ילך בקו ישר מבלי להיכנע לטענות ולתלונות הבלתי מוצדקות, ועם זאת, בלי להיפגע מהם וליצור עימות עם עובדיו, פשוט ימשיך ביחסו ההוגן, אך הדורש ציות ושלמות – ומהר מאד תתחלף אווירת הקיטור בהשלמה, ולאחר מכן בהערכה.

כאשר מנכ"ל כזה יאמר מילה טובה לעובד – זו תהיה המחמאה הגדולה והממריצה ביותר שניתן להעלות על הדעת.

ואילו, מנכ"ל המנסה להיות חבר של עובדיו, לרצות אותם, להתחנחן אליהם, יסבול תמיד מרמת עבודה לא נאותה, עד כדי הפקרות ממש. וכאשר בסופו של דבר יעז להעיר הערה קלושה על משהו מוגזם באמת, ייתקל במערכת של מרד, השמצות והתאגדות עובדים כנגדו.

המעניין הוא שלאחר כמה שנים, כאשר תשאל את העובד של המנכ"ל היותר דורש ויותר תובעני (בתנאי שהוא הוגן ומתחשב) על תחושותיו, תשמע ממנו מילים נלהבות של הערכה ואפילו הערצה כלפי המנכ"ל הלכאורה קשוח שלו. הוא יכיר בעובדה שמדובר באדם רציני שעשה את תפקידו נאמנה, ובסך הכל יצר מקום עבודה יציב ומכובד שהוא, העובד, יכול להתגאות בו. גם אם לפעמים היה צריך לבלוע ולהבליג על מה שנראה לו כדרישות מוגזמות.

לעומת זאת המנכ"ל המתמסמס והמתחנף, שאינו מעז לדרוש מעובדיו או לעמוד על שלו, יגונה ויבוזה על ידי העובד, גם ובעיקר אם זה האחרון הצליח לסחוט ממנו העלאות והטבות, וגם אם הצליח להתחמק מעבודה בלי שום הערה. הוא בז למנכ"ל שלו משום שבתוכו פנימה הוא חש שאין לו בעצם מנכ"ל, אלא איזו בובה המוצבת בכיסא מסתובב. בדרך כלל מנכ"ל כזה יוצר מקום עבודה בלתי יציב, שבסופו של דבר מתמוטט, או עומד על מקומו.

אגב, בסופו של דבר, המנכ"ל מהסוג השני, יחוש בחוסר השליטה שלו ויתחיל להילחם בעובדיו ולפגוע בהם, כך שבסופו של דבר הוא יצא קרח מכאן ומכאן.

—

כך הדבר, להבדיל, אצל הורים.

ככל שהורים נותנים לילדיהם תחושה של שוויון, הם מאבדים את הסמכות ההורית שלהם, גורמים לכך שהוראותיהם יהיו תלויות ברצון הילדים, דמותם נשחקת מדמות הורה לדמות חבר.

כפי שהזכרנו, המפסידים העיקריים מהשדרוג השלילי הזה הם הילדים. בהיעדר סמכות הורית, הם הופכים לחסרי שקט, חסרי ביטחון וחסרי אונים.

פועל יוצא של המצב הזה הוא מריבות יומיומיות המולידות פגיעות רגשיות הן להורים והן לילדים.
לעומת זאת הורים שאינם מוותרים על דמותם ההורית ואינם מאבדים את הסמכות ההורית שלהם, גם אם הדבר אינו מוצא חן לעיתים בעיני ילדיהם, נחשבים להורים מושלמים יותר, כמובן אם לצד הדרישה והסמכות הם יודעים להעניק חום, אהבה, כבוד ודוגמא אישית. בדרך כלל אלה אינם מגיעים למצב של פגיעה בילדיהם כי בשל הסמכות שהם מקרינים, נמנעים רוב העימותים שהם מנת חלקם של הורים חלשים ו"ותרנים".

—

תשאלו: ומה עם כל המאמרים המטיפים לחום ולקשב, הקוראים לשוחח עם הילד/ה או הנער/ה. האם ההורים צריכים להיות מרוחקים ולתת לילדים להתמודד לבד?

כאן באה ההגדרה "התחברות". אתה לא צריך להיות חבר בכדי להתחבר. להיפך. כאשר אתה חבר אתה חייב לבטל חלקים מאישיותך כדי להתמזג עם אישיות חברך שכן התנאי החשוב ביותר לחברות הוא שוויון. לעומת זאת ה ת ח ב ר ו ת יכולה להיות בין אנשים ממעמדות שונים, מגילאים שונים כמו יחסי מורה-תלמיד, רב וקהילה, פסיכולוג ומטופל וכמובן – יחסי הורים וילדים. המשותף לכל אלה – שהם ח י י ב י ם להתחבר. אבל בשום פנים ואופן לא חייבים להיות חברים.

דווקא כאשר יש גבולות ברורים בין ההורים לילדים – העזרה והסיוע שהם מגישים היא איכותית הרבה יותר. כאשר אתה בצרה, אתה רוצה מישהו סמכותי שירגיע אותך – אחרת אתה חש שלא קיבלת מענה לבעיה.
רק כאשר הילד גדל, היה לאיש והקים בית, יכולה ההתחברות אט אט להפוך אף לחברות.